היא אומרת לי בטון כעוס ופגוע.
"אם היית אוהבת אותי לא היית כועסת עליי"
היא מוסיפה ומחזקת כדי לארגן בהיגיון את אותה מחשבה, את אותה מציאות שהיא בחרה לראות.
ואני, שרק רוצה לזנק ולומר לה "זה לא נכון! מה פתאום! בטח שאני אוהבת אותך!"
עוצרת לרגע את התגובה האוטומטית שלי, משהה אותה ומתחברת למה שהיא מרגישה….לאמת שלה.
האם זו האמת?
האם היא יכולה להיות לגמרי בטוחה בזה?
את זה כבר אברר…אבל קודם כל יש כמה שלבים מקדימים.
"זו בטח הרגשה מאוד לא נעימה"
אני אומרת לה באמפתיה.
"אני מבינה שלפעמים שכועסים עלייך, את מרגישה לא אהובה"
אני ממשיכה להכיל, לפשט, לשקף, לשיים ולתווך לה את ההרגשה וגם לתת לה לגיטימציה להרגיש ככה, כי זה מה שהיא מרגישה ואני לגמרי איתה בזה.
"גם אני לפעמים מרגישה שמי שכועס עלי, לא אוהב אותי. אני מבינה אותך"
אני מזדהה ומנרמלת לה את ההרגשה, שהיא תרגיש שזה בסדר להרגיש הכל.
אחרי שהצטרפתי אליה, התעליתי מעל הכאב שלי שהבת שלי אומרת לי שאני לא אוהבת אותה והגבתי מתוך מקום קשובולא מתוך מקום פגוע ומתגונן, עכשיו ברגע הזה, היא תהיה מוכנה לתת לי להוביל אותה משם החוצה.
לפרשנות אחרת, לנקודת מבט שונה, לסיפור אחר ממה שהיא סיפרה לעצמה.
זה מה שנקרא לשנות את הנרטיב.
כשנשנה אותו, גם ההרגשה תשתנה.
"את יודעת יהלי, גם אם עכשיו את מרגישה ככה, אני יכולה להבטיח לך שבהמשך את תרגישי אחרת."
אני גם רוצה לתת לה תקווה שזה רגש דינאמי שמשתנה כל הזמן.
"מה שיכול לעזור לך זה להיזכר בכל הרגעים שאת מרגישה את האהבה שלי אלייך, כמו בחיבוקים, בנשיקות, בבוקר כשאת קמה ובנשיקה לפני השינה, בבילויים המשותפים שלנו, בכל אותם רגעים של כייף, שמחה, צחוק ואהבה. כך תגלי שאת לא יכולה להיות לגמרי בטוחה שזאת האמת שאני לא אוהבת אותך, כי זו רק הרגשה של רגע אחד ואז היא באמת האמת, אבל רק לרגע הזה"
אני מתחילה ללוות ולהוביל אותה לדרך פעולה שתעזור לה לראות את הדברים אחרת באמצעות דוגמאות שבהן אני מראה לה אמת נוספת.
"זו הרגשה שלפעמים מרגישים, בגלל משהו אחד שהשתלט לנו על כל השאר ו"צבע" את כל התמונה בצבעים של אותו רגש…אבל כשמתרכזים ונזכרים באהבה שיש בינינו, כבר אפשר להרגיש יותר טוב, לא ככה?"
אני מעניקה לה מקום ולגיטימציה להרגשה שלה ולא מנסה מיד לשכנע אותה שהיא טועה מתוך המקום הפגוע שלי – כאן אני יכולה לייצר הקשבה.
הטון שלי לא מנסה להוכיח אותה, אלא רק לספר סיפור אחר, שמציג עוד פרספקטיבה מסתייגת, בגישה שבאה להאיר לה עוד אפשרות, ולא באופן משכנע שהיא טועה.
אלא שיש עוד דרך לספר את הסיפור.
עדיין יש מקום להרגיש הכל, אבל יש גם דרך להרגיש אחרת, כשמספרים סיפור אחר והסיפור – הוא מה שאנחנו נבחר לספר לעצמנו.
