כדי לדייק, אני מתייחסת לילדים צעירים, בני 4-7 שהיכולת התפישתית שלהם לא יכולה להעריך את גודל הזוועות והדבר היחידי שזה יכול לגרום להם זה לחרדות מיותרות.
חסכו מהם את המידע הזה בשלב הזה. גם אחרי גיל 7, צריך להיות מאוד זהירים ורגישים ולהתאים את המידע והסיפורים לגילם וליכולת שלהם להכיל.

תחשבו כמה לנו, המבוגרים, שחלקנו שומעים את הסיפורים האלה כבר למעלה מ- 30 שנה, חלקנו דור שני או שלישי לניצולי שואה שזו ילדות אחרת לחלוטין מזו של היום שהדור הולך ומתרחק- כמה לנו קשה להכיל את זה? כמה אנחנו לא מסוגלים לתפוש את מה שהלך שם? כמה פחדים זה יכול לעורר בנו? וכמה כאב ועצב אנו סוחבים משם, כיחידים וכעם?

מתוך ההבנה הזאת, אנו צריכים לפעול כאשר הנושא עולה אל מול ילדנו.

אנו חווים פרדוקס פנימי בין הרצון שלנו לשמר, לזכור ולא לשכוח את מה שעשו לנו, את מה שעברנו, לצד זה, שיש מולנו נפש עדינה שמתפקידנו להגן עליה ולא לספק לה מידע טרם זמנה.

אל דאגה, המסגרות החינוכיות יחשפו את ילדנו לאט לאט למידע ובאופן שמתאים להם.
מה שכן, חשוב שיהיה תיאום בין הגננת\מחנכת להורים ובעת הצורך- ליזום את השיח גם בבית, כך שאנו ההורים, נדע מה הילד שלנו יודע (לפחות לזמן מה) ונוכל לספר לו את הסיפור בדרך שלנו, מתוך ההיכרות שלנו איתו ועם מה שהוא יוכל לתפוש ולהכיל.

נעשה זאת באחריות הורית, בהקשבה, ברגישות ובמינון הנכון ונשים דגש על המסרים שאנחנו מעבירים.

למשל, אנו יכולים לספר את גבורת הפרטיזנים, על חסידי אומות העולם שהקריבו את חייהם כדי להציל עוד נפש של יהודי. מסרים של סובלנות, אהבת האדם, קבלת השונה ועירנות לשיפוטיות ופגיעה באחר בגלל היותו אחר ממני.

יש עוד שלל נושאים ומסרים שניתן לדבר עליהם מבלי להזכיר או לשים דגש על הזוועות.

העיקרון המנחה הוא – להיות קשוב לילד ואם אתם יודעים שהילד שלכם רגיש מאוד ויש לו נטייה לנתח דברים ולהשליך את זה הלאה ושזה יכול לעורר בו פחדים ושאלות שיטרידו את מנוחתו – חכו עם זה קצת, רק עוד קצת.
תנו להם עוד כמה שנים להיות ב"גן העדן" בו עדיין הרוע לא היה קיים.