אתמול בלילה, לפני שאיתי נרדם, ממש רגע אחרי הסיפור והשיר,
הוא אמר משפט שלא הפסיק להדהד בי….

"אמא, למה אני לא כמו כולם?"

שמעתי, קצת נבהלתי, אני מודה.
לא הבנתי למה הוא מתכוון בהתחלה.
אבל שתקתי, אחרי שנייה הוא נרדם, ככה עם המשפט הזה.

כל היום למחרת הסתובבתי בראש עם המשפט הזה וניסיתי לחשוב "למה הוא התכוון…..?"
למרות שכן ידעתי למה זה טלטל אותי, אבל דחיתי את התחושות האלה החוצה ממני…
למה?
כי זה נגע בי – מאוד הזדהיתי עם התחושה שלו.

כמה פעמים יצא לכם להרגיש
לא שייכים?
לא קשורים?
שונים?
מוזרים?
אחרים?

אני בטוחה שזה קורה להרבה מאתנו,
שמשהו בנו מרגיש אחר, לא תמיד משתלב.

אנחנו יכולים להיות אהובים מאוד, בקרב המשפחה, חברים, אנשי סמכות במסגרות החינוכיות, בחוגים ואפילו אנשים חדשים שרק פגשנו יכולים מיד להרגיש אלינו חיבור וסימפטיה, אבל בתוך תוכנו – נרגיש תחושה אחרת.
נרגיש כאילו אנחנו לא שייכים לעולם הזה.
למציאות הזאת.
לחיים האלה.

מהתבוננות על איתי, בעיניים הכי אובייקטיביות שאמא יכולה להשתמש – אני רואה ילד חכם, שנון, יפיוף, מצחיק, ילד שמפנים מהר, שיש לו יכולת מטא קוגניציה מפותחת, אינטליגנציה רגשית גבוהה ויכולת ביטוי מעוררת השראה גם ביחס לאדם בוגר.
אני גם יכולה לראות שרגישות היתר שלו יכולה לגרום לו לבלבול קל, לתחושות שהוא מתאר, לפער בין מה שהוא תופש לבין הגיל שלו ולקושי בלהכיל את הפער הזה.

למחרת העליתי את הנושא מולו, שאלתי אם הוא יכול להסביר לי למה הוא מתכוון. הוא אמר לי שהוא לא מרגיש "חכם כמו כולם, חזק כמו כולם, מצחיק כמו כולם…"
אמרתי לו שאני מבינה מה הוא מרגיש אבל שיידע שהוא כמו כל הילדים, אבל הוא גם מיוחד ושכולם מיוחדים בדרכם שלהם וגם הרבה מרגישים שונים לפעמים. וכמובן שסיפרתי לו במה אני חושבת שהוא מיוחד וכמה זה דבר נפלא.

מה שהיה לי חשוב, שיידע שכל מה שהוא מרגיש הוא טבעי וגם, שזה בסדר ושהוא בכלל לא צריך להיות כמו כולם, ושלפעמים כולם יכולים לרצות להיות כמוהו בכלל….ושאף אחד הוא לא כמו כולם, כי לכל אחד יש את המקום המיוחד שלו.

אני יודעת שאני צריכה להיות נוכחת במקום הזה.
לדבר איתו, לתת לו להרגיש שייך. להאיר לו את הייחודיות שלו כדי שייקח אותו למקום מקדם ולא למקום מבלבל שלעיתים יכול ליצור תחושה של בדידות בעולם הזה, כי "אף אחד לא מבין אותי".
אז להבין אותו, ועוד כמה אני יכולה להבין אותו…. כי גם אני בתור ילדה הרגשתי ככה. הרגשתי שאני מבינה את החיים אחרת. התהלכתי בעולם בתחושה של שוני והיום למדתי לקחת את זה כמתנה, כייחודיות שלי. אם פעם חשבתי שאני מבינה דברים עקום, היום אני מבינה שיש לי יכולת להבין דברים אחרת, ואני יכולה לעזור להרחיב לאחרים נקודות מבט, דווקא מתוך אותה "מוזרות שלי". זה מרגיע אותי באיזשהו מקום, כי אני יודעת שאם איתי מרגיש דברים דומים, אוכל לעזור לו, מתוך כך שהייתי שם וצמחתי משם. זה יאפשר לי להיות במקום אמפתי, להכיל, להבין אותו ולא לתת לו להרגיש אבוד בתוך עצמו.

התחושה הזאת, של "לא שייך" ו"שונה" היא תחושה טבעית להרבה ילדים וגם למבוגרים. חשוב שניתן לזה מקום ושיח ונתמוך בזה מתוך "ארגז הכלים" שלנו.
אם הילד שלנו מרגיש שונה- לא לבטל את זה כי לנו קשה להכיל את זה, או כי חלמנו שהילד שלנו תמיד ירגיש שייך, או כי אנחנו תמיד השתלבנו יפה ואנחנו לא מצליחים להבין "מה הבעיה?" או כי אנחנו חווינו ילדות שהרגשנו בה לא שייכים ונרצה למוסס את התחושה הזאת כמה שיותר מהר אצל ילדנו כי זה היווה עבורנו קשיים במהלך הדרך….

פשוט לתת מקום לתחושה הזאת ואולי להרוויח תהליך של ריפוי מולנו לבין עצמנו, בזכות הרגשות של הילדים שלנו ונוכל ליצור עבורם חוויה אחרת, לא בהכרח לשנות להם את התחושה, אבל לתת להם להרגיש מובנים, שייכים ושהם לא לבד.

שבת שלום ומיוחדת לכולם ?