משפט ששמעתי כל כך הרבה כילדה אבל רק בשנים האחרונות למדתי ליישם אותו.
פעם הייתי נעלבת מכל דבר. מרגישה לא בסדר, אשמה. מריצה בלופים שוב ושוב מה היה, למה היה ומרגישה כל כך מכווצת בתוכי. מחזיקה רגשות לא נעימים בכלל שהופנו כלפיי וחלקם בכלל לא היו שלי וכואבת אותם.
היום אני במקום אחר אחרי לא מעט עבודה עצמית.
היום אני מבינה ויודעת איך לא לקחת ללב.
אחרי לא מעט תהליכים שעברתי עם עצמי, אשכרה למדתי להקליל ואפילו לשחרר.
כן כן, המילים המעצבנות האלה "שחררי" "תרפי" "זה לא שלך", "אל תיקחי ללב"– אותן סיסמאות חוזרות ונשנות שמבחינתי היו ריקות מתוכן. אבל עם הזמן למדתי ליישם אותן.
נכון, גם אני נופלת לפעמים. טיפה נפגעת, טיפה חופרת לעצמי בלופים בראש את הסיטואציה מחדש שוב ושוב, אבל מתרגלת את "השריר" הזה שמזכיר לי שישנם דברים שלא בשליטתי ואין לי מה לעשות לגביהם למעט הבחירה שלי כיצד לחשוב ולהגיב.
למדתי לקחת אחריות על הרגשות שלי.
לדעת שאם נפגעתי, יש לי כנראה "פצע פתוח", שהדברים פגשו אותי במקום אחר, ישן, עמוק שאולי לא הסכמתי לגעת בו עד עכשיו.
היום אני בהכרת תודה לכל ניסיון שהצד השני מעמיד אותי.
היום אני מבינה שהאחר משליך עלי מעולמו, מהכאב שלו והבחירה שלי האם לקחת את זה אלי או לא (המשמעות של "זה לא שלי-זה שלה").
אם בחרתי שכן- איפגע, ואם איפגע- זו הזמנה להתבוננות וריפוי ולאחר מכן- הכרת תודה על ההזדמנות לרפא עוד חלק בעצמי.
הסליחה הפכה מזמן להיות עבורי.
למדתי לסלוח לאנשים בליבי מבלי שהם בכלל טרחו לבקש.
למדתי שאין תמיד צורך בצד השני כדי להרפות מכאב ששרר בכבלים בנינו.
למדתי שכשאני מרפה- זה מהדהד לצד השני באיזושהי דרך ומכאן- הבחירה להרפות תהיה שלו, אבל אני בתוכי- אהיה נקייה, כי בחרתי בכך.
למדתי לחמול את עצמי, את האחר.
הסליחה שחררה בתוכי כל כך הרבה כעסים מוחזקים, שעשו לי כל כך הרבה רע. לעומת השחרור שטומן בחובו קבלה אמיתית. של עצמי, של העולם.
לא מדובר באיפוק, הבלגה, אדישות או זלזול- מדובר במתן מקום אמיתי לרגש וגם לא מעט התבוננות והבנה שלא סתם מה שקרה- קרה. אבל לא קרה לי לא עשו לי. אלא פשוט- קרה, נעשה, אבל לא כלפיי (זה על "שחררי", ועל לא לקחת דברים באופן אישי")
כל אחד מאיתנו עובר תהליך בתוכו, בעולמו הפנימי שלו. כל אחד רואה את הדברים מנקודת מבט אחרת.
למדתי, אבל באמת למדתי את העומק של המשפט "זה לא אישי" וזה המשפט שאני כל כך רוצה להטמיע בילדים שלי וזה המשפט שהייתי רוצה לפגוש את עצמי 30 שנה אחורה ולומר לעצמי שוב ושוב.
זה היה מרפא אותי, משחרר אותי מכל כך הרבה דברים שהחזקתי ולא הייתי צריכה.
כמה עברתי בגלל או בזכות אי ההכרה במהות של המשפט הזה- ששום דבר לא נעשה כלפיי באופן אישי, אלא בעד האחר. מתוך עולמו, בלי בכלל שום קשר אלי.
ביקורת ושיפוטיות שהופנו כלפיי- היו מתוך הכאב של האחר שרק השליך עלי כי לא יכל לשאת את זה בתוכו. ואני רק הייתי שם לספוג.
גם את אותם אנשים- למדתי לחמול, לחמול על כך שלא ידעו אחרת ועשו כמיטב יכולתם.
הידיעה הפנימית שיש לי כוונות חיוביות וטובות והפרשנות של הסביבה מקורה- בסביבה. בסיפור שיש לכל אחד בראש שלו. ולי- לי יש סיפור אחר ואני זו שבוחרת באיזו נקודת מבט להתמקד.
אני אחראית לסיפור חיי ולא שום נסיבות חיצוניות.
אני אחראית איך להגיב למצבים. אני אחראית על מצב הרוח שלי, על הפגיעות שלי, על האמת שלי. וגם אם בחרתי להיפגע, להיות עצובה או מבואסת- זו בחירה לגיטימית וגם לה יש מקום. כי היא באה לשרת משהו שבמודע או לא- אני זקוקה לו באותו הרגע. הלגיטימציה מאפשרת לי לחמול אותי על הבחירות שלי ולחמול כל אחד אחר על הבחירות שלו/ה.
אולי אני נעלבת כי אני רוצה "שיראו אותי", אולי אני רוצה "לקבל אישור" על משהו שעשיתי או פעלתי, לא משנה מה הסיבות- זו בחירה שלי ואני יכולה בכל רגע נתון לבחור אחרת.
הידיעה הזאת מביאה איתה אחריות, תחושת שליטה, ניהול ושחרור אמיתיים מכל מה שקורה מסביב. אי תלות בנסיבות חיצוניות למה שעובר עלי. שחרור והרפייה מכל מי שבחר לכעוס עלי, לשמור לי טינה, לראות אותי באור מסוים. (עוד בהקשר למשפט "זה שלו").
כשאני מחוברת לאמת שלי, לסיפור שלי ויודעת בעומק ליבי שיש בי אהבה, נתינה וכוונה טובה – אז זה העיקר, זה מה שמנחה אותי. זה מה שיעזור לי להיות שלמה עם עצמי.
זה לא אומר שאני לא יכולה לפגוע בטעות, בכל זאת- כולנו אנושיים וכאן נכנסת התקשורת. תמיד יש מקום, אם יש רצון וצורך- לדבר, להציף, להגיד מה קורה, להבין איך פירשו אותי ותמיד יש מקום גם לי "לספר את הסיפור שלי", לא ממקום מתגונן או מוכיח, אלא ממקום שבא לבאר, להבהיר ולהרחיב את נקודת המבט של הצד השני מתוך הקשבה אמיתית עם רצון לשלום. אם הוא או היא יבחרו לראות את נקודת המבט שלי ולקבל אותה- נוכל גם להתגבר על הקונפליקט הזה.
הקונפליקטים שלנו נובעים מגרסאות שונות של אותו סיפור, שסופר מנקודות מבט שונות
לכל אחד יש את הסיפור שלו, כל אחד הוא הסופר של חייו. בכל סיפור הדמות שלנו תתואר אחרת, מעיני הסופר ויש אינסוף גרסאות. כשנלמד לקבל בסובלנות את נקודת המבט של האחר בחמלה והבנה שזו נקודת מבטו והיא מתוך הסיפור שהוא בוחר לספר, מראות עיניו- נוכל להרפות באמת, נוכל לשחרר, נוכל לא לקחת אישית ובאמת נוכל לא לקחת ללב.
