היום בדיוק, יהלי שלי בת שנתיים ושמונה חודשים… (2.8 חודשים)
בגיל שלה החיים שלי השתנו מקצה לקצה.
ההורים של התגרשו, התווספו לי אחים מכאן ומשם, נהיו לי שני בתים, קיבלתי זוג הורים נוספים מכל צד, חוויתי פרידה, חוויתי היקשרות, חוויתי ריבים, הייתי באמצע, חוויתי היכרות מחדש עם מערכות יחסים, עם המציאות.
כבר אז התבוננתי על העולם בעיניים אחרות.
מחשבות בנוגע לחיים שהלכו ותפסו עוד מרחב משמעותי בחיי.
אני מסתכלת עליה, מנסה להבין מה אפשר לתפוס בגיל הזה?
איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו בראש כשהמציאות פתאום משתנה?
אילו יכולות קוגניטיביות ורגשיות יש לנו בגיל הכל כך רך הזה בנוגע לשינויים כאלה משמעותיים?
אילו אמונות, פחדים ותפיסות אנחנו מטמיעים בעצמנו, שמלווים אותנו מאותה תקופה מכוננת?
איזו מעטפת הגנה אנחנו יוצרים בתוכנו כדי לאפשר לעצמנו להתנהל בתוך הכאוס הזה…או אולי הסדר החדש…?
אני תוהה מה הבנתי, מה הסבירו לי, מה קרה לעולמי הפנימי מאז ועד היום….
האם הוא עדיין משרת אותי…?
מתבוננת בה וצפים בי רגשות מכל הכיוונים, בעוצמות שונות…
כמה פעמים אנחנו רואים את הילדים שלנו בנו.
כמה פעמים אנחנו מרגישים חיבור לשלב שלהם בחיים, בהקבלה למה שאנחנו עברנו כשהיינו בגילם…
כשהילד שלנו מגיע לגיל שאנחנו היינו בו כאשר חווינו שינוי, כאב ומציאות מסוימת – זה מעורר מחשבה, תהייה וגם אמפתיה כלפי עצמנו.
זה מאפשר לנו לקבל פרספקטיבה על איפה אנחנו היינו בגילם וחווינו אירועים שונים בחיינו.
אני מסתכלת עליה, מדמיינת את עצמי במציאות שנוצרה בחיי בגיל שלה, וכל שבא לי הוא לחבק אותי. לעטוף אותי. את אותה ילדה פנימית שבתוכי.
חשוב להבחין בהקבלות האלה – שהן שלנו.
שלא נשליך עליהם כמובן מהעולם שלנו.
אבל הן מאפשרות לנו לדמיין אותנו בגילם, ולהתבונן כאילו על עצמנו מפרספקטיבה של אדם בוגר.
ההקבלה הזאת מאפשרת לנו לאהוב את עצמנו, לחמול את עצמנו, לחבק אותנו אז והיום על מי שאנחנו, על מי שהפכנו להיות בגלל ובזכות מה שעברנו, על המסע שלנו.
תאהבו את עצמכם בזכות מי שאתם.
בזכות מה שעברתם ואשר הביא אתכם למקום שבו אתם נמצאים היום.
דעו שהוא היה חייב להיות כדי שתהיו מי שאתם היום.
עם הזמן הבנתי, שבזכות המציאות הזאת, בזכות הסיפור שלי, אני יכולה להעניק להרבה הורים את נקודות המבט השונות בנוגע למערכות היחסים החשובות בחייהם, לגלות את החמלה העצמית, את המודעות העצמית, את יכולת ההקשבה העמוקה לצרכים, לכאב, לפרספקטיבה גבוהה, את הרגישות לעצמנו, לסביבה, לילדים שלנו, להורים שלנו ולבני הזוג שלנו, ולחבק את הכל יחד באהבה, בקבלה, בחמלה.
אנחנו מי שאנחנו בזכות כל מה שעברנו.
אנחנו יכולים לבחור תמיד אם להישאב לכאב או להתעצם ממנו.
