דמיינו לעצמכם שאתם נכנסים לחדר מלא מראות וכל מראה משקפת לכם חלק אחר בכם, מזווית אחרת.
יש זוויות שתאהבו יותר ויש כאלה שפחות, אבל הכל זה חלק מכם, רק כאמור- מזווית אחרת.
ככה זה בדיוק המפגש עם אנשים אחרים.
כל אדם משקף לנו חלק בעצמנו, יש חלקים שנאהב יותר ויש חלקים שנאהב פחות.
כשנפגוש אדם שישקף לנו חלקים שאנחנו אוהבים בעצמנו, נרגיש טוב לידו. נרגיש בטוחים בעצמנו. לעיתים כשלא נהיה לידו, נרגיש פתאום גם מעט חוסר ביטחון. מה שצריך לזכור, שהחלק הזה של הביטחון שאנחנו מרגישים ליד אותו אדם- קיים בנו תמיד, בין אם האדם האחר נמצא ובין אם לא.
אם נהיה בחברת אדם שלא נעים לנו במחיצתו, ככל הנראה הוא משקף לנו משהו בעצמנו שאנחנו מעדיפים לא לראות, איזושהי זווית שנעדיף לא להסתכל עליה ואפילו להתכחש לה; אבל היא עדיין קיימת בנו ברמה מסוימת.
אז מה עושים?
נתחיל בהבנה שכל החלקים קיימים בי וכל אדם רק מאיר אותם, אבל הם חלק ממני, גם הטובים יותר וגם אלה שאנחנו פחות אוהבים. העבודה האמיתית היא לקחת אחריות רגשית על החוויה שלנו.
להבין שאף אחד לא גורם לי להרגיש…. פחות טובה, או לא מספיק.... אם כי אולי יש חלק בי שמאמין לזה, ואותו אדם רק שם בפניי מראה ומזמין אותי לעבוד על החלק הזה שבתוכי שמאמין שאני לא מספיק טובה.
אם אני ארגיש שיש אדם ש"מוציא ממני את החלקים או את הצדדים הרעים שבי" – זה לא שהוא באמת מוציא אותם ממני, אלא הוא פשוט הציב מראה והאיר על אותם חלקים שכבר קיימים בתוכי ומנכיח אותם; אולי יש בינינו משהו משותף שקיים גם בו וגם בי ופשוט פחות נעים לי להסתכל עליו.
אז מה עושים?
שוב, לוקחים אחריות רגשית ומבינים שזה רק חלק ממני, אבל זה לא כל מי שאני כי אני הרבה יותר מזה, יש בי עוד חלקים ואני לא רק הדבר הזה, שאני פחות אוהבת.
ואם זה ממש מפריע לי עם עצמי – אז אני מתבוננת פנימה, שואלת שאלות עומק ועושה שם עבודה.
איך עובדים על זה?
נניח שיש אדם מאוד תלותי ואני מפתחת כלפיו רגשות לא נעימים, כמו כעס או קנאה ואפילו רחמים או זלזול. ייתכן מאוד שהשיקוף הזה בא להראות לי שהתפיסה שלי ומערכת היחסים שלי עם תלות – מבקשת ממני לעבוד עליה.
אני אשאל את עצמי – מה הדבר שהכי מפריע לי? ואפריד את הדבר מהאדם, כי אותו אדם רק בא לשקף לי משהו וזה בכלל לא אישי מולו, הוא רק השליח.
בשלב זה אתבונן עוד יותר פנימה לתוכי ואחקור:
"מהי תלות עבורי?"
"מה אני חושבת על אנשים באופן כללי שכל הזמן מבקשים עזרה?"
"עד כמה אני מבקשת עזרה מאחרים?"
"כשאני מבקשת עזרה, מה אני מרגישה עם עצמי?"
אולי אני מרגישה מסכנה? אולי אני מרגישה רחמים עצמיים? אולי אני מרגישה קורבן? אולי זה מייצג עבורי חולשה?
ואולי מול כל אלו יש לי קושי?
ואז אבדוק עם עצמי –
מה אני צריכה ללמוד?
מה אני יכולה ללמוד מאותו אדם?
אולי אני צריכה ללמוד לבקש עזרה מבלי להרגיש מסכנה וקורבן ומבלי לרחם על עצמי?
אולי אני צריכה ללמוד להסכים להיות בחולשה?
כאשר אשפר את מערכת היחסים שלי מול תלות, מול מסכנות, מול התקרבנות ומול כל מה שזה הציף בי – ייתכן וכבר לא תהיה לי בעיה עם אותו אדם שמשקף לי את זה – כי אפתור את העניינים האלה מול עצמי.
ואז יגיעו התובנות הבאות –
*כל אתגר, עם כל אדם מזמין אותי להתבונן פנימה – לשאול שאלות, לקחת אחריות על החוויה שלי.
*אם הרגשתי משהו לא נעים בתוכי מול אדם מסוים – יש משהו בי שאני צריכה לעבוד עליו.
*כל קונפליקט עם אדם אחר, מהווה שיקוף לקונפליקט פנימי עם עצמי.
*לעיתים אנחנו משליכים על האחר אשמה, במקום לקחת אחריות ולעבוד עם עצמנו על אותו קונפליקט- וזו – האחריות הרגשית.
זה רלוונטי לכל מערכת יחסים, בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין קולגות בעבודה, בין חברים ואפילו מול האיש שעקף אותי בכביש או נדחף לפניי בתור בסופר.
*כל אדם שנכנס למעגל החיים שלי בא ללמד אותי משהו על עצמי ואני באתי ללמוד משהו ממנו.
אני מאמינה, שברגע שנראה בבני אדם ובקונפליקטים הזדמנות להתבוננות ולמידה– נצליח להסתדר הרבה יותר טוב במערכות היחסים בחיינו ולנהל תקשורת נכונה.
