אחרי תקופה בה המרחבים הצטמצמו והזמן עמד מלכת;
בו היינו בתוך סופה ומערבולת רגשית והגענו עד לקרקעית,
והבטנו באומץ רב, יש לומר, בבסיס שלנו. במי שאנחנו במקור. במקומות בהם אנחנו;
הכי מפחדים,
הכי חרדים,
הכי כועסים,
הכי מתוסכלים.
מתחנו את קצה גבול היכולת שלנו
מול עצמנו,
מול הסובבים אותנו,
מול הילדים שלנו.
אמרנו משפטים שלא חשבנו שנאמר.
הגענו לדציבלים שלא ידענו שקיימים בנו.
חשבנו מחשבות שהפחידו אותנו מעצמנו.
והרגשנו, חלקנו, שהעולם מתמוטט. או לפחות השתגע.
אם העולם משוגע, אז אנחנו מרגישים נורמליים; כי להיות משוגע בעולם נורמלי – זה פחות נחמד ופחות מתקבל.
אבל להיות משוגע בעולם משוגע- זה הופך אותנו לנורמליים.
הגבנו פנימה למה שקורה בחוץ, ומה שקרה בחוץ – השתקף למה שעובר בתוכנו.
וכעת, אחרי שהשמיים מתחילים להתבהר, אחרי שיש כבר ניצנים של חזרה לשגרה, אני שואלת אתכם:
• לאן אנחנו חוזרים?
• איך אנחנו חוזרים?
• למי אנחנו חוזרים?
חלקנו אולי הלכנו לאיבוד.
המהות, המשמעות, מי שאנחנו – קיבלו פנים אחרות.
חלקנו לא חוזרים למקום העבודה הקודם;
חלקנו חוזרים אבל בהרכב שונה,
חלקנו מבולבלים וצריכים "לחשב מסלול מחדש" בפן התעסוקתי, הרגשי והמנטאלי;
וחלקנו רק רוצים רגע, לנשום, להיות ולהירגע ובעיקר – להתאושש.
וחלקנו – הלכנו לאיבוד.
אנחנו צריכים להכיר את עצמנו מחדש,
עם המטען הזה של חודשיים ומשהו שהיינו מישהו אחר,
שלא הכרנו עד היום;
או שהכרנו בצורה יותר מתונה.
אנחנו צריכים להתמודד כשדברים לא היו מושלמים – כפי שאנחנו רגילים בשגרה, כשהבחירה כבר נראתה – שהיא לא בידינו.
שהיינו צריכים להתנהל לפי צו השעה – שלא אנחנו הגדרנו.
אנחנו מול מציאות מבלבלת שהלכנו לאיבוד בתוכה.
אני מזמינה את כולנו, רגע אחד, לפני שקופצים למים –
לעצור
לעצור ולהתבונן על מה שעברנו, לעבד את החוויה הזאת.
לעבד את עצמנו כדי שלא נאבד את עצמנו.
אל תדלגו הלאה כאילו לא קרה כלום,
כי קרה.
היה קשה.
היה מאתגר.
היה עוד כל כך הרבה דברים.
אל תתעלמו ממה שקרה כאילו שזה לא היה.
אל תטאטאו את החוויה והרגשות שהיו בה מתחת לשטיח, רק כי זה לא נוח לראות את זה.
תסתכלו אחורה על התקופה הזאת ותגידו לעצמכם (לפחות תשתדלו לומר לעצמכם) –
שעשיתם כמיטב יכולתכם
זכרו שכולנו בני אדם והיינו במצב כל כך מטלטל, שכל מה שעשינו – היה נכון והגיוני לאותו הרגע.
במציאות לא הגיונית, להיות לא הגיוני בעצמך – זה להיות נורמלי, לא להיות חריג.
זה להיות רגיש, ער ומעורב, למה שמתחולל פנימה ולתת לזה מקום.
ומי שאוהב אותנו, אבל באמת אוהב –
לא ישפוט
וכאן המקום גם לשחרר שיפוטיות עצמית.
יש כאן מקום לברר –
על מה השיפוטיות בחיי יושבת?
איפה אני שיפוטי כלפיי עצמי בחיי, בלי קשר לקורונה?
כי מסתתר שם משהו שבזכות התקופה ההזויה הזאת, יש כאן הזדמנות לחקור ולהעמיק; ואם תצליחו לשחרר שיפוטיות כלפי עצמכם בזמן קיצון כזה, זה בהכרח יהיה תקף להמשך חייכם.
אני מזמינה אתכם לגלות מה הפרקטיקה שמסתתרת מאחורי "לשחרר שיפוטיות", "לגלות חמלה עצמית", "לא לבקר את עצמך" –
רוצים לגלות על מה זה יושב אצלכם?
רוצים להבין איך זה משרת אתכם?
מה נמצא שם מתחת לפני השטח, ופשוט לשחרר את זה, רק כדי לחיות יותר טוב?
אם חשוב לך לעבור תהליך אישי מעמיק ומברר- אני כאן בשבילך?
