יושבת במרפסת, בין הבניינים
ושומעת.
שומעת את הצחוקים,
את הביחד,
את האבא שמנסה לנחם את הילדה הקטנה שבוכה כי אח שלה הציק לה
את האמא שמחבקת את הילדים שלה ושרה להם שיר או מספרת סיפור
בהמשך היום, אני שומעת גם שירים קצביים, רגועים, בעברית, באנגלית
ויש גם זמן קבוע של חדשות בערב ושיחות של אנשים זה עם זה – על מה יהיה, או בטלפון עם אדם אהוב שאי אפשר לבקר…
לצד כל הביחד המלבב, המחבק והשמח הזה,
בכל מרפסת יש ילד שחוטף התקף זעם, צועק, מתחצף…
אמא שצועקת ולעיתים אפילו בוכה
אבא שכבר אזלו כוחותיו, בין אם הלך לעבודה ונחשף לקושי היומי במרוכז בסופ"ש, לבין זה שכל השבוע היה בבית עם הילדים
בכל מרפסת יש אמא שמבקשת, וכבר מתחננת, שהילדים יפסיקו לקפוץ;
על הספה,
על הרהיטים,
על המיטות
ועל הקירות
ובכל מרפסת יש קולות של אחים שרבים זה עם זה
בכל מרפסת שומעים איך האחות חטפה לאח ואיך האח החזיר לה
ובכל מרפסת יש זעקה גדולה של "דיייייי נמאס לי!!!!!"
גם מהמרפסת שלי – אפשר לשמוע דברים דומים.
כן,
גם אצלי קופצים על הספה
גם אצלי האחים רבים
גם אני "מאבדת את זה" כמה פעמים ביום.
וכן – גם לי זה נמאס.
מסתבר,
שזה קורה לכולם.
וזה בסדר!
לאף אחד מאיתנו אין כוחות על, אנחנו בני אדם.
גם אם אנחנו גננות/מורות/פסיכולוגיות/מדריכות הורים/מאמנות ועוד…
לכולנו יש רגעים שהיינו רוצים שזה ייגמר.
לכולנו יש רגעים של שבירה ורגעים אופטימיים,
רגעים של בלבול ורגעים של הסתגלות,
רגעים של פחד ורגעים של הכרת תודה.
יש הכל מהכל, כל הזמן בדינאמיות מסחררת.
וזה בסדר. או שזה בכאוס.
מה שבטוח – זה כאן ועכשיו וכל מה שצף ועולה –
לגיטימי וקורה בכל בית.
אל תרגישו לא בסדר – בסגר
